רישום מתוך התבוננות משחר תולדות האמנות היווה תרגיל בסיסי בסדנת האמנות, לרכישת מיומנות של קשר בין עין ליד. בגן כשלמדנו לצייר, למדנו לצייר מסמנים של העולם. איך מציירים וצובעים עץ? גזעו מלבני חום ועליו ירוקים, לרוב ציירנו צמרת שדומה לענן בחלקו העליון של הגזע. כלומר, לא ציירנו עץ ספציפי, ציירנו איזשהיא אידאה של עץ, מה שבטוח זה לא היה עץ ריאליסטי. כשאני כותבת ריאליסטי אני לא מתכוונת לריאליסטי בתפיסת עולם האמנות, אור, צל ונפח, אלא ריאליסטי- מציאותי. זה אינו עץ שקיים במציאות. הוא מסמן של מסומן. זו הייתה עוד דרך ללמד אותנו שפה, תקשורת בסיסית וזה חיזק אצלנו את הקשר בין המוח ליד ועוד דברים כמובן.
כשהבנתי ש”המתנה” היא בזבוז זמן ובעיקר היא איננה נוכחות בהווה, החלטתי בעת המתנה לרשום את העולם סביבי מתוך התבוננות. פרק הזמן היה מוגבל תמיד לזמן ההמתנה. כלומר פעמים רבות, “לא סיימתי” את הרישום שלי משום שהוקצב לו זמן מראש.
ואז התחיל סיפור האהבה שלי עם טבע; טבע אורבני, טבע גולמי, עציצים, צמחים, עצים בצידי הדרך. וואוו כמה נהנתי מזה! הרגשתי שאני מפתחת כלי, כלי שהתוצר שלו משפיע עליי ברבדים רבים. זה חיזק את הקשר שלי בין עין ליד, אבל יותר מזה, זה לרוב יצר אצלי מצב של מודעות לכאן ועכשיו, החושים שלי נפתחו והתפתחו והרגשתי שאני מפתחת שורשים בזמן.
למצב הזה קוראים flow.
עם הזמן זה הפך אצלי להרגל, (לכאורה) בדומה לכל פעולה שעושים לאורך זמן. הסקצ’בוק היה מוכן בתיק תמיד וכמו על אוטומט הוא היה נשלף מהתיק והייתי מתחילה לרשום את הסביבה שלי. זה שירת אותי מאוד כאמנית, ליצור בכל רגע שמתאפשר לי.
תחשבו על זה, כמה פעמים ביום אנחנו ממתינים למשהו? ואיזו דרך נפלאה זו הייתה עבורי ליצור כמעט כל הזמן. לאו דווקא בהילת הסטודיו – כמו האימפרסיוניסטים סיפרתי לעצמי.
ממיומנות (כלי שעבדתי איתו) זה הפך לאסקפיזם (בריחה), הסטת מבט, אי התמודדות עם הכאן ועכשיו. זה איפשר לי לא להתמודד עם המחשבות שלי, עם הרגשות שלי, עם הקשיים שלי, זה איפשר לי לזוז, לשנות פרספקטיבה אבל גם לא לשהות במצב כלשהו.
פתאום ההתבוננות הזו הפכה לחוסר התבוננות. הבחנתי שישנה סתירה.
כיצד דבר מה ששירת אותי כל כך טוב הפך להיות בריחה? הימנעות? – הפסקתי לבחור.
פתאום הבנתי שגם הבחירה שלי בלעשות את הפעולה האמנותית חייבת להיעשות בכאן ועכשיו. לכן, בראש ובראשונה הפסקתי לתקופה לעשות את זה. וגם לזה היו בי התנגדויות, הלכתי כנגד הדפוס שיצרתי לעצמי. רציתי לשנות את כללי המשחק שהכתבתי. וכשהרגשתי מוכנה לבחור בזה שוב, התחלתי מחדש. הפעם עם שימת לב, עם עצירה, עם אפשרות בחירה, ללא צורך, ללא מטרה בהכרח. מתי שמרגיש לי ולא תמיד.