אם אצא מהנחה :

שהמחשבות שלי קובעות במידה רבה את מצב הרוח שלי ;

שהמחשבות שלי קובעות במידת מה את המצב הנפשי שלי ;

שהמחשבות שלי קובעות במידת מה את המצב הפיסי שלי ;

שהמחשבות שלי קובעות במידת מה את אזורי העיניין שלי –

אז השאלה הבאה תופסת מקום משמעותי:

האם אני המחשבות שלי ?

האם המחשבות שלי הן אני ?

מי שולט ? אני בהן או שהן בי ?

על פי ויקיפדיה חשיבה (אין מחשבה…) היא: פעילות העוסקת במידע, ניתוחו ואירגונו במח.
לא ממש עוזר לי… איפה הרגשות פה ? איפה האושר ? הפחדים ? השמחה ? העונג ? איפה הדימיון ? אז אנסה לבד: מחשבה זו פעילות מוחית. בחלקה נובע מקלט חיצוני. חלקה נובע מזכרונות. חלקה נובע מדימיון. עדיין לא התקדמתי לתשובה מי פה שולט ?

מכירים את צפצוף השקט באוזניים ? לא ? תנסו: כאשר אתם מגיעים עם האוטו הביתה בסוף יום עבודה. קצת לפני החניה תכבו את המזגן. תכבו את האיוורור. תכבו את המוסיקה. תסגרו את כל החלונות. תחנו את הרכב. קחו נשימה עמוקה וכבו את המנוע. אז תשמעו את הצפצוף של השקט באוזניים.
יש לציפצוף זה הסבר פיסיולוגי. זה קשור לרגישות דינמית של החיישן באוזן. זה לא ממש מעניין. מה שמעניין הוא שגם אם אין קלט כלל בחיישן באוזן – הוא כבר “ממציא” משהו. המח “שומע” משהו. יתכן שחלק מהמחשבות שלי נובעות בעצם משקט… שהרי במהלך היום אני עסוק בעבודות שונות, מדבר עם אנשים שונים, נמצא באינטראקציות. במצבים אלו אין כמעט מחשבות שבורחות לי לאזורי הדימדומים שמורידים לי את האנרגיה. אבל, כאשר אני יושב רגע בשקט, מתחילה הזדחלות עדינה של מחשבות קטנות חלקן מתחום הדימיון. חלקן פחדים. חלקן מחשבות תכליתיות לא רלוונטיות (אלו שמזכירות לי את כל מה ששכחתי… אלו אף פעם לא באות בזמן, נכון?). אז מה עושים ? לא לשבת בשקט ? לא בא בחשבון! אני רוצה להיות מאושר בשקט.

אם אצליח למצוא דרך להזחיל את המחשבות המורידות מחוץ לפריים – נהדר.
אם אצליח למנוע מהמחשבות המזדחלות להוריד לי אנרגיה – נהדר.
אם אצליח שבשקט שלי יהיה רק שקט – סופר נהדר !
את זה צריך לתרגל. כל אחת מהדרכים חייבת תרגול. ותרגול ממושך. זה שריר שצריך לעבוד עליו. כמו שלא רצים מרתון תוך יום, אי אפשר לשלוט במחשבות רק כי רוצים. לרצון יש חשיבות רבה בעסק הזה בדיוק כמו במרתון. אבל כמו שברור שלריצת מרתון צריך להתאמן באופן סדור – כך לשליטה במחשבות דרוש אימון. וכדאי אימון יומיומי. לאימון כזה קוראים – מדיטציה.