00.05 בלילה. “אתה הולך להסביר לי את זה מהנייד או בעל-פה?” שאלה. “ברור שבעל פה!” מיהרתי לענות בעוד שהאגו שלי אוחז במושכות. תמיד אהבתי את המקום הזה שמסביר. קצת כי יש לי משהו לתת שלמישהו אחר אין, הרבה בגלל שהוא חף. אני יושב על הגבעה ומגלגל את הכדור מטה, לא צריך ליטול חלק במאבק של ההבנה. “בוא נשב בסלון. יש לי בעיית ספה. אתה תראה, זה נוח, אתה רק צריך למצוא לך את המקום שלך”. התיישבתי. מזרן על הרצפה, כרית תקועה לי באמצע הגב והכתפיים שעונות כנגד הקיר הקר. לא לפה ולא לשם. סובבתי את הכרית כך שהיא תעמוד לאורך. “שינוי פרספ-קציו-ניזם אמרת שקוראים לזה?” הציניקן התעורר. “פרספקטיבה, זה מה שהם אומרים” חייכה.

אז התחלתי להסביר. קוראים לזה בעיית גוף-נפש. ישנו המיינד. אין לזה מילה בעברית. זו לא נפש, זה לא מוח, זו לא נשמה. הדבר שהכי מתקרב לזה הוא התודעה. אבל גם לה כבר המציאו מילה. הדבר הזה בנו שתופס את המציאות וחווה. מנגד קיים הגוף הפיזי – שרירים, רקמות, נוירונים שמקושרים במוח ומעבירים אינפורמציה באמצעות אותות חשמליים וכימיים. התיאוריות מתחלקות לשתיים: מוניזם ודואליזם. תיאוריות מוניסטיות טוענות שיש רק דבר אחד: או פיזי או נפשי. אם רק הפיזי קיים אז את כל התופעות שאנחנו חווים אפשר להסביר באמצעות תהליכים פיזיקליים בגוף. אם רק הנפשי קיים אז כל העולם כפי שאנחנו תופסים אותו הוא הייצוג המנטאלי שלו במוחנו. מנגד ישנן תיאוריות דואליסטיות: המיינד והגוף הם שני דברים נפרדים ויש ביניהם אינטרקציה. הגוף משפיע על המיינד- כשאני חולה מצב הרוח שלי נהיה מדוכא יותר, והמיינד משפיע על הגוף – כשאני מפחד מהעתיד לבוא הגוף שלי מפריש הורמוני לחץ שפוגעים לי בזכרון ומדכאים לי את המערכת החיסונית.

היא: “הם לא יכולים להיות נפרדים, מבחינתי הם אותו הדבר”. אמרה לבסוף.

אני: “אבל יש כאן בעיה – את לא יודעת שיש לי מיינד, את רק יודעת שיש לך מיינד.”

היא: “כמו שאני רואה את זה הם שלושה: הגוף, המיינד וה-Soul”.

אני: “אוקיי, נניח לרגע למיינד” חייכתי”מה זה ה-Soul?” קיבלתי ממתק הרבה יותר גדול.

היא: “המיינד מכני מבחינתי בדיוק כמו הגוף” והניעה את כף ידה אל מול מצחה בתנועה הסיבובית הזאת שהיא עושה כשהיא מדגימה משהו רציונלי “הוא מקבל החלטות, זוכר, אבל הוא אוטומטי בדיוק כמוהו. ה-Soul הוא החלק שיכול לקחת אחריות ולבחור”.

אני: “מה זה לקחת אחריות? מה הוא הדבר הזה שלוקח אחריות? סליחה שאני נטפל לדקויות אבל זה חשוב, אנחנו צריכים שפה משותפת” זה בדיוק מה שהיינו צריכים. הגברים ממאדים והנשים מנגה נכתב על השיחה הזאת רק שאני מהרציונלים והיא מהפנים. “במובן מסויים המדע דומה לעבודה הפנימית שאת עושה. את לא מניחה הנחות וכל דבר עומד בפני בדיקה”. אישוניה התרחבו. עכשיו תפסתי את תשומת ליבה. “בשביל שתיאוריה תחשב כמדעית, עליה לעמוד בעקרון ההפרכה – צריך להמציא ניסוי שינסה להפריך אותה. אם התיאוריה צופה את התוצאה – היא ניצלה”.

היא: “אוקיי, אגדיר את זה אחרת. ה-Soul הוא הצופה. כשאתה עושה מדיטציה אתה בעצם מפתחבך את הצופה”.

אני: “את עושה את זה שוב.”

היא: “את מה?!”

אני:”הצופה.”

היא: “אויש נו, אתה יודע מה זה הצופה”.

אני: “לא אני לא…” בוהה בה במבט מתגרה.

היא: “אני מבינה, אתה לוקח עכשיו את הצד של המדע…”. ברירת המחדל, אזור הנוחות, בשיחה הזאת מישהו צריך לעשות את זה אחרת הנאשם יהיה ללא עורך דין.

אני: “ה-Soul שלך מזכיר לי תודעה אובייקטיבית, איך את יודעת שהיא קיימת?” עכשיו הכפפות הוסרו והשרוולים הופשלו.

היא: “אני חושבת שאומרים אוניברסלית…” כן, תיקנו אותך. תתמודד. אגו ארור, עכשיו זה לא הזמן לזה. “לא ראית בעצמך דוגמה לזה לפני שלושה שבועות? הסתכלתי עליכם כשקמתם, אם היית רואה את זה היית מבין”.

אני: “מאוד נקודתי, רוב האנשים לא עושים את זה”.

היא: “אז קח את יום כיפור, האם זו לא דוגמה לתודעה אוניברסלית? אוסף של אנשים שביצירה של תנאים מסויימים מכניסים את עצמם למצב תודעתי מסויים.” הסבירה. “אולי התנאים הם אותם התנאים, אבל את ואני חווים את יום כיפור באופנים נורא שונים”. הגבתי. “צריך להיות מישהו, משהו, בלתי תלוי שמבטיח לנו שהמצב שבו אני ואת נמצאים זהה.”

אני: “אוקיי, האם יכול להיות שכל הדרך הזאת שאנחנו עושים היא פשוט לאמן את המוח שלנו בסוג חדש של התנייה שהרבה יותר מועילה לנו? לקחת אחריות, לבחור, להתבונן, יוצרים אצלנו במוח קשרים חדשים שלא היו קיימים קודם לכן ואז הכל פיזי שוב”.

היא: “נכון, אין לי בעיה שזה עושה את זה”. הפתעה. מה עם רוחניות? המופשט? את לא אמורה להסכים עם המדע!

אני: “עדיין לא קיבלתי שום הוכחה. תני לי ניסוי, משהו שיבדוק שזה קיים”.

לפתע נשמע רעש מהרחוב. היא סגרה את חלון המרפסת וגלגלה לעצמה סיגריה נוספת. היא תמיד מעשנת כשכל החלונות סגורים? מוזר חשבתי לעצמי, אין פה בכלל ריח של סיגריות. יש את הריח הנעים הזה מהמלון בהודו. הבית הזה מפרק כל זכר לדבר זר, אולי הוא יעשה את אותו הדבר גם לעמדה שלי.

היא: “לכל דבר אתה צריך הוכחה?” נחנקתי. כלבי הציד המדעיים שלי הוכנסו בבת אחת למלונה. זה לא היה המוח שלי שבו היא פגעה. “תראי, לפני שנתיים אם היית שואלת אותי אז כל מה שלא ניתן היה להוכיח, לא היה קיים. עכשיו התחלתי לחיות בשלום עם המצב הזה שלא כל דבר בחיים שלי אני יודע להסביר”.

היא: מחייכת. איפה הרציונליסט עכשיו חכמולוג שכמוך?

אני: “אם כך, אז מה זאת מדיטציה? קרישנמורטי מדבר על חופש מהידוע, חופש מהתניות, מצב שחף מהכל ובו בזמן מכיל את כל החיים עצמם. אם זה עושה משהו פיזי אז זו פשוט עוד סוג של התנייה, זה לא מסתדר”.

היא: שתיקה.

אני: “את יכולה להסתכל על מדיטציה ובאותה מידה את יכולה להסתכל על אלוהים. איפה הוא, תראי לי.” היא נעצרה. לא עצירה מוחלטת, לא נעצר לה העולם. השהייה קלה ואז זה בא: “צריכה להיות לך מידה מסויימת של אמונה. אני למשל מאמינה באלוהים, אבל זאת רק אני” ואני צופה בה מפליגה לתוךעולמה הפנימי. בשבילי אין מקום בסירה. גופי שרוע על הרצפה, האוזניים מצלצלות ואני לא בטוח שזה קרה. לאחר רגע של התעשתות אני מבין- הונחתה עליי פצצת האמונה.

ברלין. נויקלן. אני וה”חיה”. לא שותפי למשקה, המקום. בר קוקטיילים וברקע מסך טלוויזיה מרצד שבו יד מלטפת חתול. לולאה אינסופית. ממול למקום מושבי בחורה יושבת בקצה הבר כשבידה ספר עב כרס. רגליה מסוכלות כדרכן של עלמות אירופאיות מחונכות והיא לוגמת לסירוגין מכוס היין הלבן שמונחת לפניה. שיערה אסוף,חצאיתה מדודה ולרגליה נעלי עקב של שנות ה-20. נוגע-לא נוגע? הפער בין ההרגשה למחשבה. לצידנו מתחת לבר, זוג שקוע בשיחה. הוא מדבר ומקווה היא משלבת ידיים ומאזינה. הוא סנדלים וגרביים, היא תלתל על העורף ושרשרת ארוכה. נוגע-לא נוגע? הפער בין ההרגשה לפעולה. בשולחן ליד החלון זוג בחורות בוהות ברחוב כשגבן מופנה למקום. באות לבד, חוזרות הבייתה לבד ובתווך שרשרת של דרינקים מונחים על השולחן. נוגע-לא נוגע? הפער בין ההרגשה למציאות. בפינה הרחוקה של המקום ספה. היא הניחה את רגליה המשולבות על שלו והוא מתחיל ללטפן. סופסוף מישהו נוגע.

“לא שאלת את עצמך אף פעם מה זה? מה זה הדבר הזה שאתה עושה אבל אף אחד לא אומר לך מהו?” ומבטו לא מותיר לי מקום למנוסה. “עד לא מזמן לא ממש” הודתי במבוכה. “כשהתחלתי הגעתי בעקבות חברה קרובה. היה לי בה אמון. היו לי כל מני מחשבות על הדבר הזה, דברים ששמעתי, ראיתי, סיפרו לי, אבל מעולם לא ניסיתי. ראיתי מה זה עשה לה, ברגע אחד שיכולתי לשים לב.”

שם הודת בזה בפני עצמך, גם לך יש אמונה.

בחזרה לעיניים שבוהות בי ומחכות לתזוזה הבאה.

אני: “כל הדברים שאמרת עד עכשיו מסתמכים על דיווח עצמי. את לא אובייקטיבית”.

היא: “אוקיי אז נניח לרגע שאני לא יכולה להסתכל על עצמי בצורה אובייקטיבית” אמרה והסתכלה עליי בבוז, המשפט הזה עמד אליה בסתירה גמורה “אני יכולה להסתכל על התלמידים שלי ולומר לך מי עושה מדיטציה ובאיזה שלב הוא נמצא”.

אני: “איך?”

היא: “כי אני רואה איך זה נראה. אפילו אתה יכול לבדוק אם אתה עושה מדיטציה. תפסיק לשבוע ותראה מה זה עושה לך” להפסיק? מה פתאום להפסיק?! חשבתי לעצמי. תקפה אותי בהלה. הספק הזה שקיים בכל פעם שאני עושה משהו שהרציונל מגלה מולו חוסר הבנה.

היא: “יש מנזר בנפאל שאתה נוסע אליוובראשו עומד נזיר. הם כמעט ולא יודעים אנגלית. אחת לשבוע בערך אתה הולך לראש המנזר ומספר לו במשך 3 דקות כמה אתה סובל. על סמך התיאור שלך הוא יודע להגיד אם אתה עושה מדיטציה”. אמרה. “הוא ראה אלפי אנשים והוא יודע להגיד לך באיזה שלב אתה נמצא ומה עליך לעשות הלאה”.

אני: “אבל את מבינה, הדבר הזה בודק האם את עושה מדיטציה או לא. את הניסוי צריך לעשות כמובן בצורה מסודרת – ניקח 2 קבוצות של אנשים, אחת שעושה ואחת שלא, נגרום להן להפסיק ואז ניקח אותן לשם לבדוק”.

היא: “הבנתי מה שאתה אומר…”

אני: “אני שואל משהו אחר, מה זה הדבר? מה זאת מדיטציה? האם זה לשבת, לא להשען, גב זקוף ולעצום עיניים במשך זמן מסויים? האם זה מצב תודעתי שבו אדם צופה במחשבות שלו ללא הזדהות איתן? האם זה תהליך שבסופו של דבר גורם לשיפור ברמת החיים? זה לא מוגדר היטב, יכול להיות שאין לזה הגדרה. שמעת על ביהביוריזם בפסיכולוגיה? ביהביוריזם מניח שהמוח הוא קופסה שחורה שלא יודעים איך הוא עובד אבל ע”י שליטה בקלט שנכנס אליו אפשר לקבל את התוצאה הרצויה. יכול להיות שגם מדיטציה עובדת ככה.”

היא: “אתה יודע מה בוא נשאל את וויקיפדיה.”

וויקיפדיה: “מדיטציה היא כלי טכני לביצוע פעולה עצמית בנפש האדם. כתוצאה מתרגול טכניקות אלה, מצב התודעה של האדם משתנה ביחס למצבי התודעה השכיחים אצלו, בעת ההתנהגות והפעולות היומיומיות.”

אני: “כלי טכני, יופי. גם סטירה היא כלי טכני להתעוררות”. היא לא אהבה את ההתרסה, לא היה לי אכפת. עכשיו מדו-קרב מסודר עברנו להתגוששות על הרצפה. “כשהתחלתי לעשות מדיטציה, האדם שלימד אותי אמר לי שעם הזמן אני אבחין בפער שנוצר ביני לבין המחשבות שלי. במשך הרבה זמן שאלתי את עצמי מה זה הפער הזה? תמיד יש פער? מה אם אני לא מרגיש פער, האם אני עדיין עושה את זה? זה רק בלבל אותי”.

היא: “תראה, ברגע שאתה אומר שזה מדיטציה וזה לא מדיטציה, את הורג את זה”.  קשה לה עם הגדרות. ברגע שהיא שמה על החיים שלה הגדרות היא הורגת אותם. היא קלטה את הקטע.

השעה 1.06 בלילה. “אני הולכת לשירותים” היא אמרה. שדה הקרב נדם. הכדורים נפלו במעופם ואני נותרתי בוהה בחלל החדר בצאתה. כשחזרה הבנתי שזהו זה, המהלומה האחרונה הונחתה.אותה הרגשה חמקמקה של אפשרות באוויר נגמרה.

7.40 בבוקר. אני מתיישב בסיכול רגליים, ידיי על הברכיים, גבי זקוף ואני עוצם את העיניים.

זה תמיד מתחיל אותו הדבר.

מה זאת מדיטציה?