מתהלך בשמש וטיפות הגשם מתלטפות אחת עם השנייה. כשאדע יותר, אוכל להצטרף אליהן.
קרן אור מכווצת את עיניי והמצח בעקבותן. כשאתאמץ פחות, הכיווץ יעלם.
יום שבו אעצום עיניי ואראה את שסביבי. ארגיש את שבתוך והגוף יספר את הסיפור. כל העולם וכל הלא-עולם יוכלו לדעת מי כאן הבוס.
הקור מצמרר והחום מעיק. אלף הבדלים מפרקים ומנסים. כך שלא יהיה צורך בהסברים. כולם כאחד מבטלים את הידיעה.
הסתכלתי לאחור והרצף נגלה, בלי שום היסוס ידעתי.
במבט קדימה אחסיר פעימה והלב יתרגש. אבקש שהירח יתמלא ואפציר בעצמי שהפעם יהיה אחרת.
ועכשיו, כשהשמש מסתירה את העננים, והרוח דוחפת עצמה אחורה. קצב הפסיעות בבוץ מאט את מחשבותיי. ציוץ הציפורים חדל והעולם נעצר.
ולרגע קצר אחד אני מרגיש.
כשאפסיק לטעות, אפסיק לחיות. תן לזה לקרות